גמרא
פירוש
יְצִיאָה דִּכְוָותֵהּ קָא מְמַעֵט.
וְהָא לָא דָּמְיָא הַאי יְצִיאָה לְהַאי יְצִיאָה הָתָם נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּת אָדוֹן לִגְמָרֵי וְהָכָא אַכַּתִּי מִיחַסְּרָא מְסִירָה לְחוּפָּה בַּהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ דִּתְנַן אנַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין נְדָרֶיהָ.
וְהַאי {שמות כ״א:י״א} וְיָצְאָה חִנָּם לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא דְּתַנְיָא וְיָצְאָה חִנָּם אֵלּוּ יְמֵי בַּגְרוּת אֵין כָּסֶף באֵלּוּ יְמֵי נַעֲרוּת.
אָמַר רָבִינָא אִם כֵּן לֵימָא קְרָא אֵן כָּסֶף מַאי אֵין כָּסֶף אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר וּמַאן נִיהוּ אָב.
וּמִמַּאי דְּדָרְשִׁינַן הָכִי דְּתַנְיָא {ויקרא כ״ב:י״ג} וְזֶרַע אֵין לָהּ.
אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
גמ׳. גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות וכו׳ בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון.
בענין גדלות א) בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות האב
מהגמ׳ משמע דאי לאו קרא או קו״ח לא הוי ידעינן דבגרות דאיילונית מוציאה מרשות האב. ולכאורה צ״ע כי הרי נערות הויא בכלל בגרות, ואיילונית בוגרת ראויה לצאת מדין הנערות שבה ולמה בעינן לימוד מיוחד. ונראה ע״פ הסוגיא ביבמות (פ.) וז״ל איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, מתקיף לה רב יוסף לרב אילונית לרבי מאיר יהא לה קנס אמר ליה אביי מקטנותה יצתה לבגר עכ״ל. כלומר, לפי רב משהגיעה לגיל כ׳ ונולדו סימיני איילונית, היא נחשבת כגדולה למפרע ועוברת מיד מקטנות לבגרות.
ונחלקו הראשונים באיזה גיל היא נחשבת כגדולה למפרע. רש״י (שם ד״ה נעשה סריס למפרע) כתב דיש לה דין גדולה למפרע מתחילת שנת י״ב, וז״ל אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא [השערות] דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה עכ״ל. אמנם הרמב״ן (שם ד״ה אכל חלב) פירש את הסוגיא באופן אחר וביאר דרב סובר דהאילונית נעשית גדולה למפרע משנת שתים עשרה וחצי, וז״ל אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י״ב וששה חדשים, דמקטנות יצאה לבגר עכ״ל.א ונראה לבאר דרש״י והרמב״ן נחלקו בגדר הדין דאילונית יצאה מקטנות לבגרות. דהרמב״ן נקט דהיא יוצאת ממש מקטנות לבגרות, ומדלגת על השלב של נערות. לפיכך גיל הגדלות שלה תלויה בגיל הרגיל של בגרות, דהיינו שתים עשרה וחצי, דאזי היא נכנסת מקטנות לבגרות. אבל רש״י סבור דהאילונית בעי לעבור על כל השלבים של גדלות כמו כל הבנות, אלא דהיא נמצאת בשלב של נערות כהרף עין בלבד, ומיד כשהיא נכנסת מקטנות לנערות היא עוברת מנערות לבגרות. ולכן גיל הגדלות שלה תלוי בגיל הנערות בכל הבנות.
ויוצא לפי זה דהקושיא דלעיל – למה בעינן לימוד מיוחד דבגרות מוציאה מרשות אביה – תלויה במחלוקת רש״י והרמב״ן. דלפי הרמב״ן באיילונית אין חלות שם נערות כלל ולכן בעינן מקור נפרד דאיילונית בוגרת יוצאת מרשות אביה. משא״כ לפי רש״י דיש חלות שם נערות לאיילונית, לכל הפחות לרגע אחד, הרי פשיטא דאיילונית יוצאת מרשות אביה ולמה בעינן לימוד מיוחד.
ונראה דיש לעיין בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות אביה האם חלות הגדלות שבנערות מוציאה מרשות האב, או דלמא היציאה מרשות האב הוי דין בסימני נערות עצמן, ולא רק שהיא גדולה עכשיו. ונראה לבאר דרש״י סבור דהסימנים ולא עצם הגדלות בלבד מוציאה מרשות אביה. ולפי זה גם אם נאמר דהיתה לאיילונית דין נערות, עדיין בלי לימוד מיוחד היא לא תצא לרשות עצמה כי סוף כל סוף אין לה הסימנין. ולכן בעינן לימוד מיוחד לאיילונית. ב) בגדר סימני איילונית
בדרך כלל גדלות נקבעת ע״י סימנים ושנים, ויש לעיין מה גורם לחלות הגדלות לגבי איילונית.ב כבר הבאנו דלפי שיטת רב (יבמות פ.) משהגיעו סימני איילונית בבת כ׳, היא נעשית גדולה למפרע. אך נחלקו הראשונים בשיטת רב האם בעינן דהיו לה סימני איילונית בשעתן בגיל י״ב או בגיל י״ב וחצי. דרוב הראשונים נקטו דהיא נעשית גדולה למפרע מגיל י״ב שנה, או י״ב שנה ומחצה, אע״פ דלא היו לה שום סימנים בגיל זה. לפי הדעות האלו יוצא דבעצם אין קשר בין הסימני איילונית עצמן והגדלות, דהרי למפרע יש לה דין גדולה לפני שהגיעו סימני איילונית. וס״ל דאיילונית נעשית גדולה בשנים לבד, וסימני איילונית רק מבררין דיש לה שם איילונית. אמנם הראב״ד (מובא ברמב״ן, רשב״א, וריטב״א קידושין ד.) פירש את שיטת רב באופן מחודש, דהיינו דכשהיא נעשית בת כ׳ ויש לה סימני איילונית יש לה דין גדולה למפרע משעה שנולדו בה סימני איילונית. ומבואר מזה דהראב״ד חולק על רוב הראשונים ונקט דגם גדלות דאיילונית תלויה בשנים וסימנים אלא דבמקום שתי שערות יש סימני איילונית.ג
והנה בסוגיא דיבמות שם, שמואל חולק על רב וסבור דאיילונית נחשבת כגדולה רק מגיל עשרים והלאה, וכמו״כ יש לעיין בשיטתו האם השנים וסימני איילונית ביחד גורמים הגדלות, או״ד בעצם רק השנים גורמים הגדלות ובעינן הסימנים להגדירה כאיילונית כדי שיהא לה דין גדולה משנת כ׳. דהרי אי אין לה חלות שם איילונית ע״י הסימינים, אזי היא נעשית גדולה רק מגיל ל״ה שנה ויום אחד (כדמבואר ברמב״ם פרק ב מהלכות אישות הל״א). ומסתבר דכמו דלפי רוב הראשונים רב סובר דשנים לחוד גורמים הגדלות באיילונית, כמו״כ שמואל ס״ל הכי. והסימנים הם רק כדי להחיל עליה חלות שם איילונית.
ועוד יש לחקור בשיטת שמואל דהיא נעשית גדולה בבת כ׳ – האם הכ׳ שנים הוו דין בגדלות או דין בשם איילונית. כלומר, דיתכן דכל העשרים שנה גורמים הגדלות באיילונית. ולפי זה נחלקו רב ושמואל לגבי כמה שנים בעינן לגרום הגדלות לאיילונית. או״ד שמואל מודה לרב דאיילונית אינה חלוקה מאשה רגילה והיא צריכה רק י״ב שנה כדי להיות גדולה. אלא דשמואל סובר דכדי להגדירה כאיילונית בעינן לא רק סימני איילונית (כדס״ל לרב) אלא גם כ׳ שנים. ולכן כשהאשה מגיעה לכ׳ שנים עם סימני איילונית אפשר להגדירה כאיילונית, ומכאן ולהבא היא גדולה מדין הי״ב שנים הראשונות שלה.
ויש להוכיח מפסקי הרמב״ם כמו הצד השני. דהרי הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״ג) פסק כשמואל דאינה נעשית גדולה למפרע, אבל הוא חילק בין אשה דהגיעה לגיל כ׳ עם סימני איילונית לבין אשה דהגיעה לגיל ל״ה בלי סימני איילונית, וז״ל הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע״פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת, היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד עכ״ל. בנוגע לבת כ׳ דיש לה סימני איילונית פסק הרמב״ם דהיא נעשית גדולה שלושים יום לפני מלאת שנת העשרים שלה, ואילו לגבי הבת ל״ה בלי סימני איילונית, היא אינה נעשית גדולה חודש לפני שנת הל״ה שלה, אלא כשהיא נעשית ל״ה ויום אחד. והחילוק הזה צ״ע, דמאי שנא דאם יש לה סימני איילונית היא נעשית גדולה חודש לפני שנת העשרים שלה.
ונראה לבאר ע״פ חילוק אחר דמצינו בין חשבון השנים של בהמות לבין חשבון השנים דבני אדם. דלגבי בהמות פסק הרמב״ם (פרק א מהלכות מעשה קרבנות הלי״ג) דמונין שעות מעת לעת, וז״ל שעות מונין לקדשים, ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה פסולין, כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל, אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים עכ״ל. הרי מבואר מדברי הרמב״ם דסוף שנה אחת ותחילת שנה הבאה תלויים בשעות מעת לעת.ד אולם לגבי שנות הגדלות דאדם משמע מהרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הלכ״א) דהכל תלוי בתאריך ולא בשעות, וז״ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת עכ״ל.ה ויש להקשות, מאי שנא הגדר דשנים לגבי בהמות מגדר השנים לגבי גדלות דבני אדם.
ונראה לבאר דיש חילוק ביסוד דין השנים בבהמה לבין גדלות דבני אדם. דחשבון השנים דבהמות תלוי במציאות, דהיינו כמה הבהמה חיה וגדלה, ולכן מונין שעות מעת לעת. לעומת זה, גדלות דאדם אינה תלויה במציאות אלא השנים הוו חלות שיעור בדין והלכה למשה מסיני דגדלות. וההל״מ מורה דשיעור י״ב שנה ויום אחד גורמים חלות דגדלות בלי קשר למציאות דכמה זמן היא חיה. ולכן, מיד בתחילת היום הראשון דשנת השלושה עשר שלה היא כבר נעשית גדולה אע״פ דהיא עדיין לא היתה בחיים לי״ב שנים במציאות. והצורך דיום אחד הוא כדי לקבוע את השנים כשנים מלאות, כי רק שנים מלאות קובעות ומחילות חלות גדלות.ו
ומוכח מזה דהשיעור דמנין שנים ויום אחד הוא מוכיח דהשנים האלו גורמים את חלות דין הגדלות ולא המציאות. ולפי״ז יש לבאר את החילוק בין איילונית עם סימנין שהופכת להיות גדולה בשנת כ׳ שלה, לבין איילונית בלי הסימנים דנשארת קטנה עד שנת ל״ה שלה. דאיילונית בלי סימנים בעי ל״ה שנים ויום אחד כדי להיות גדולה, וגדר הדברים הוא דהשנים האלו גורמים הגדלות לאשה הזאת. וגם לשון הגמ׳ (נדה מז:) משמע דשלושים וחמש שנים הוו שיעור בגדלות, וז״ל וכי לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה תני ר׳ חייא עד רוב שנותיו עכ״ל. משמע דהגדלות תלוי בשיעור השנים. אבל לגבי האשה דיש לה סימני איילונית כבת כ׳, אין דין של יום אחד בפסקי הרמב״ם ובמקומו יש הדין דשלושים יום קודם שנת העשרים. ויוצא דהעשרים שנה אינן מלאות דהא חסר ל׳ יום. ואילו אי עצם השנים היו מחילות את חלות הגדלות בדין היה שתהיינה מלאות עם מקצת יום אחד לבסוף. ומשמע מזה דהעשרים שנה לשמואל אינן שיעור בחלות הגדלות אלא דכ׳ שנה ביחד עם הסימני איילונית הם מחילים בה שם איילונית אך רק מכאן ולהבא ולא למפרע כרב. ויוצא דלפי שמואל, רק הי״ב שנים הראשונות שלה מחילות את הגדלות דאיילונית מכאן ולהבא אחרי שחל בה שם איילונית. אלא דלפי שמואל בעינן סימני האיילונית וגם שתהיה בת כ׳ כדי להחיל בה בחלות שם איילונית מכאן ולהבא. מאידך לרב רק סימני איילונית מגדירים אותה כאיילונית למפרע ולכן היא הופכת להיות גדולה למפרע ע״י הי״ב שנים בלבד.
ע״כ ענין גדלותרשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
בענין גדלות א) בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות האב
מהגמ׳ משמע דאי לאו קרא או קו״ח לא הוי ידעינן דבגרות דאיילונית מוציאה מרשות האב. ולכאורה צ״ע כי הרי נערות הויא בכלל בגרות, ואיילונית בוגרת ראויה לצאת מדין הנערות שבה ולמה בעינן לימוד מיוחד. ונראה ע״פ הסוגיא ביבמות (פ.) וז״ל איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה [ויום אחד] עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות, רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, מתקיף לה רב יוסף לרב אילונית לרבי מאיר יהא לה קנס אמר ליה אביי מקטנותה יצתה לבגר עכ״ל. כלומר, לפי רב משהגיעה לגיל כ׳ ונולדו סימיני איילונית, היא נחשבת כגדולה למפרע ועוברת מיד מקטנות לבגרות.
ונחלקו הראשונים באיזה גיל היא נחשבת כגדולה למפרע. רש״י (שם ד״ה נעשה סריס למפרע) כתב דיש לה דין גדולה למפרע מתחילת שנת י״ב, וז״ל אלא בסריס מחזקינן ליה וחשבינן לה בת עונשין משנים עשר ואילך שהיתה ראויה להביא [השערות] דאמר האי דלא אייתי משום דסריס הוה עכ״ל. אמנם הרמב״ן (שם ד״ה אכל חלב) פירש את הסוגיא באופן אחר וביאר דרב סובר דהאילונית נעשית גדולה למפרע משנת שתים עשרה וחצי, וז״ל אבל בנקבה אינה איילונית אלא משנת י״ב וששה חדשים, דמקטנות יצאה לבגר עכ״ל.א ונראה לבאר דרש״י והרמב״ן נחלקו בגדר הדין דאילונית יצאה מקטנות לבגרות. דהרמב״ן נקט דהיא יוצאת ממש מקטנות לבגרות, ומדלגת על השלב של נערות. לפיכך גיל הגדלות שלה תלויה בגיל הרגיל של בגרות, דהיינו שתים עשרה וחצי, דאזי היא נכנסת מקטנות לבגרות. אבל רש״י סבור דהאילונית בעי לעבור על כל השלבים של גדלות כמו כל הבנות, אלא דהיא נמצאת בשלב של נערות כהרף עין בלבד, ומיד כשהיא נכנסת מקטנות לנערות היא עוברת מנערות לבגרות. ולכן גיל הגדלות שלה תלוי בגיל הנערות בכל הבנות.
ויוצא לפי זה דהקושיא דלעיל – למה בעינן לימוד מיוחד דבגרות מוציאה מרשות אביה – תלויה במחלוקת רש״י והרמב״ן. דלפי הרמב״ן באיילונית אין חלות שם נערות כלל ולכן בעינן מקור נפרד דאיילונית בוגרת יוצאת מרשות אביה. משא״כ לפי רש״י דיש חלות שם נערות לאיילונית, לכל הפחות לרגע אחד, הרי פשיטא דאיילונית יוצאת מרשות אביה ולמה בעינן לימוד מיוחד.
ונראה דיש לעיין בגדר הדין דנערה יוצאת מרשות אביה האם חלות הגדלות שבנערות מוציאה מרשות האב, או דלמא היציאה מרשות האב הוי דין בסימני נערות עצמן, ולא רק שהיא גדולה עכשיו. ונראה לבאר דרש״י סבור דהסימנים ולא עצם הגדלות בלבד מוציאה מרשות אביה. ולפי זה גם אם נאמר דהיתה לאיילונית דין נערות, עדיין בלי לימוד מיוחד היא לא תצא לרשות עצמה כי סוף כל סוף אין לה הסימנין. ולכן בעינן לימוד מיוחד לאיילונית. ב) בגדר סימני איילונית
בדרך כלל גדלות נקבעת ע״י סימנים ושנים, ויש לעיין מה גורם לחלות הגדלות לגבי איילונית.ב כבר הבאנו דלפי שיטת רב (יבמות פ.) משהגיעו סימני איילונית בבת כ׳, היא נעשית גדולה למפרע. אך נחלקו הראשונים בשיטת רב האם בעינן דהיו לה סימני איילונית בשעתן בגיל י״ב או בגיל י״ב וחצי. דרוב הראשונים נקטו דהיא נעשית גדולה למפרע מגיל י״ב שנה, או י״ב שנה ומחצה, אע״פ דלא היו לה שום סימנים בגיל זה. לפי הדעות האלו יוצא דבעצם אין קשר בין הסימני איילונית עצמן והגדלות, דהרי למפרע יש לה דין גדולה לפני שהגיעו סימני איילונית. וס״ל דאיילונית נעשית גדולה בשנים לבד, וסימני איילונית רק מבררין דיש לה שם איילונית. אמנם הראב״ד (מובא ברמב״ן, רשב״א, וריטב״א קידושין ד.) פירש את שיטת רב באופן מחודש, דהיינו דכשהיא נעשית בת כ׳ ויש לה סימני איילונית יש לה דין גדולה למפרע משעה שנולדו בה סימני איילונית. ומבואר מזה דהראב״ד חולק על רוב הראשונים ונקט דגם גדלות דאיילונית תלויה בשנים וסימנים אלא דבמקום שתי שערות יש סימני איילונית.ג
והנה בסוגיא דיבמות שם, שמואל חולק על רב וסבור דאיילונית נחשבת כגדולה רק מגיל עשרים והלאה, וכמו״כ יש לעיין בשיטתו האם השנים וסימני איילונית ביחד גורמים הגדלות, או״ד בעצם רק השנים גורמים הגדלות ובעינן הסימנים להגדירה כאיילונית כדי שיהא לה דין גדולה משנת כ׳. דהרי אי אין לה חלות שם איילונית ע״י הסימינים, אזי היא נעשית גדולה רק מגיל ל״ה שנה ויום אחד (כדמבואר ברמב״ם פרק ב מהלכות אישות הל״א). ומסתבר דכמו דלפי רוב הראשונים רב סובר דשנים לחוד גורמים הגדלות באיילונית, כמו״כ שמואל ס״ל הכי. והסימנים הם רק כדי להחיל עליה חלות שם איילונית.
ועוד יש לחקור בשיטת שמואל דהיא נעשית גדולה בבת כ׳ – האם הכ׳ שנים הוו דין בגדלות או דין בשם איילונית. כלומר, דיתכן דכל העשרים שנה גורמים הגדלות באיילונית. ולפי זה נחלקו רב ושמואל לגבי כמה שנים בעינן לגרום הגדלות לאיילונית. או״ד שמואל מודה לרב דאיילונית אינה חלוקה מאשה רגילה והיא צריכה רק י״ב שנה כדי להיות גדולה. אלא דשמואל סובר דכדי להגדירה כאיילונית בעינן לא רק סימני איילונית (כדס״ל לרב) אלא גם כ׳ שנים. ולכן כשהאשה מגיעה לכ׳ שנים עם סימני איילונית אפשר להגדירה כאיילונית, ומכאן ולהבא היא גדולה מדין הי״ב שנים הראשונות שלה.
ויש להוכיח מפסקי הרמב״ם כמו הצד השני. דהרי הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״ג) פסק כשמואל דאינה נעשית גדולה למפרע, אבל הוא חילק בין אשה דהגיעה לגיל כ׳ עם סימני איילונית לבין אשה דהגיעה לגיל ל״ה בלי סימני איילונית, וז״ל הגיעה לשתים עשרה שנה ויום אחד ולא הביאה שתי שערות אע״פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה, וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת, היתה בת עשרים שנה פחות משלשים יום ולא הביאה שתי שערות ונראו בה סימני אילונית הרי היא אילונית, ואם לא נראו בה כל סימני אילונית עדיין קטנה היא עד שתביא שתי שערות או עד שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד עכ״ל. בנוגע לבת כ׳ דיש לה סימני איילונית פסק הרמב״ם דהיא נעשית גדולה שלושים יום לפני מלאת שנת העשרים שלה, ואילו לגבי הבת ל״ה בלי סימני איילונית, היא אינה נעשית גדולה חודש לפני שנת הל״ה שלה, אלא כשהיא נעשית ל״ה ויום אחד. והחילוק הזה צ״ע, דמאי שנא דאם יש לה סימני איילונית היא נעשית גדולה חודש לפני שנת העשרים שלה.
ונראה לבאר ע״פ חילוק אחר דמצינו בין חשבון השנים של בהמות לבין חשבון השנים דבני אדם. דלגבי בהמות פסק הרמב״ם (פרק א מהלכות מעשה קרבנות הלי״ג) דמונין שעות מעת לעת, וז״ל שעות מונין לקדשים, ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה פסולין, כיצד קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל, אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים עכ״ל. הרי מבואר מדברי הרמב״ם דסוף שנה אחת ותחילת שנה הבאה תלויים בשעות מעת לעת.ד אולם לגבי שנות הגדלות דאדם משמע מהרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הלכ״א) דהכל תלוי בתאריך ולא בשעות, וז״ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת עכ״ל.ה ויש להקשות, מאי שנא הגדר דשנים לגבי בהמות מגדר השנים לגבי גדלות דבני אדם.
ונראה לבאר דיש חילוק ביסוד דין השנים בבהמה לבין גדלות דבני אדם. דחשבון השנים דבהמות תלוי במציאות, דהיינו כמה הבהמה חיה וגדלה, ולכן מונין שעות מעת לעת. לעומת זה, גדלות דאדם אינה תלויה במציאות אלא השנים הוו חלות שיעור בדין והלכה למשה מסיני דגדלות. וההל״מ מורה דשיעור י״ב שנה ויום אחד גורמים חלות דגדלות בלי קשר למציאות דכמה זמן היא חיה. ולכן, מיד בתחילת היום הראשון דשנת השלושה עשר שלה היא כבר נעשית גדולה אע״פ דהיא עדיין לא היתה בחיים לי״ב שנים במציאות. והצורך דיום אחד הוא כדי לקבוע את השנים כשנים מלאות, כי רק שנים מלאות קובעות ומחילות חלות גדלות.ו
ומוכח מזה דהשיעור דמנין שנים ויום אחד הוא מוכיח דהשנים האלו גורמים את חלות דין הגדלות ולא המציאות. ולפי״ז יש לבאר את החילוק בין איילונית עם סימנין שהופכת להיות גדולה בשנת כ׳ שלה, לבין איילונית בלי הסימנים דנשארת קטנה עד שנת ל״ה שלה. דאיילונית בלי סימנים בעי ל״ה שנים ויום אחד כדי להיות גדולה, וגדר הדברים הוא דהשנים האלו גורמים הגדלות לאשה הזאת. וגם לשון הגמ׳ (נדה מז:) משמע דשלושים וחמש שנים הוו שיעור בגדלות, וז״ל וכי לא נולדו לו סימני סריס, עד כמה תני ר׳ חייא עד רוב שנותיו עכ״ל. משמע דהגדלות תלוי בשיעור השנים. אבל לגבי האשה דיש לה סימני איילונית כבת כ׳, אין דין של יום אחד בפסקי הרמב״ם ובמקומו יש הדין דשלושים יום קודם שנת העשרים. ויוצא דהעשרים שנה אינן מלאות דהא חסר ל׳ יום. ואילו אי עצם השנים היו מחילות את חלות הגדלות בדין היה שתהיינה מלאות עם מקצת יום אחד לבסוף. ומשמע מזה דהעשרים שנה לשמואל אינן שיעור בחלות הגדלות אלא דכ׳ שנה ביחד עם הסימני איילונית הם מחילים בה שם איילונית אך רק מכאן ולהבא ולא למפרע כרב. ויוצא דלפי שמואל, רק הי״ב שנים הראשונות שלה מחילות את הגדלות דאיילונית מכאן ולהבא אחרי שחל בה שם איילונית. אלא דלפי שמואל בעינן סימני האיילונית וגם שתהיה בת כ׳ כדי להחיל בה בחלות שם איילונית מכאן ולהבא. מאידך לרב רק סימני איילונית מגדירים אותה כאיילונית למפרע ולכן היא הופכת להיות גדולה למפרע ע״י הי״ב שנים בלבד.
ע״כ ענין גדלותרשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
הערות
א ועיין ברמב״ן (קידושין ד. ד״ה בבגרות) וז״ל דלרב משכחת לה כשמכרה בתשע ועשר כשהיא קטנה ויצאה בשש וכשהגיעה לעשרים ונודע שהיא אילונית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת מבת שתים עשרה שנה ומחצה עכ״ל.
ב עיין בחידושי הגר״ח זצ״ל על הרמב״ם (פרק ב מהלכות אישות הל״ט) וז״ל והנה ביבמות (פ.) איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמנה עשרה ונולדו בו סימני סריס וכו׳ רב אמר נעשה סריס למפרע, ושמואל אמר קטן היה באותה שעה, וי״ל דפליגי דרב סובר דנעשה גדול מעצמו במה שהוא סריס ואינו בר הבאת שני שערות ובשנים לבד הוא דנעשה גדול, ועל כן ס״ל דנעשה גדול למפרע כיון דהשתא כשנולדו בו סימני סריס איתברר מילתא דלא היה אז בר הבאת שני שערות, ושמואל סובר דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות, ועל כן לא נעשה גדול רק משעה שנולדו בו סימני סריס, וגם יש לפרש דתרוויהו ס״ל דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות, ותרוויהו ס״ל דהסימנים ראויין לעשותו גדול למפרע, אלא דפליגי אם אמרינן איגלאי מילתא למפרע אם לא עכ״ל. ורבינו זצ״ל הוסיף דגדר הסימני איילונית לפי רב (הב׳ צדדים בחקירת הגר״ח זצ״ל) תלוי במחלוקת הראב״ד ושאר הראשונים. וע״ע בזה בחידושי הגרי״ז למסכת תמורה (ב: ד״ה בדין מופלא).
ג ובזה מתורץ תמיהת הקרן אורה (יבמות פ. ד״ה והוא דעת הראב״ד ז״ל) על הראב״ד, וז״ל והוא דעת הראב״ד ז״ל, דלא נעשה גדול למפרע אלא מעת שנולדו בו סימני סריס, אבל לא משנת י״ב, כמבואר בדברי המשנל״מ ז״ל בפ״ד מהל׳ עבדים (ה״א) ע״ש באורך, אלא דאין לזה טעם מספיק, דאטו סימני איילונית הם סימני גדלות, ועל כרחך הא דמחזקינן לה בגדולה למפרע הוא משום דמחזקינן דמה שלא הביאה שערות בזמנן הוא משום דהיא איילונית, ולא מחמת קטנות. ואזלינן בזה בתר שנים לחוד. אם כן אמאי לא נחזיק אותה בגדולה מיד לאחר י״ב עכ״ל.
ד עיין בחידושי הגרי״ז למסכת ערכין (יח: ד״ה דהא אמרינן) דהדין דמונין שעות לקדשים הולך בשני הכוונים. זאת אומרת דאם בהמה נולד בב׳ ניסן בשעה ט׳ ביום אז הבהמה כשרה לקרבן בן שנה עד אותה שעה בשנה הבאה. זה מהוה קולא דהדין דמחשבין שעות כי לולי הדין דשעות היינו פוסלים אותו מתחילת היום דב׳ ניסן בשנה הבאה. והדין דשעות גם שייך לגבי תחילת שנה הבאה. דהרי כבש הופך להיות איל כשמגיע לגיל דשנה וחודש (פרק א מהלכות מעשה קרבנות הלי״ד), והגרי״ז דייק מלשון הרמב״ם דהשם איל חל רק באותה שעה דנולדה ביום השלושים ואחד אחרי תחילת השנה השניה שלו וזה מהוה חומרא של הדין דמחשבין שעות. ההיכא תמצא השני יותר דומה לחשבון השנים לגדלות דאדם.
ה אמנם עיי״ש במשנה למלך דלפי כמה ראשונים גם בעינן מעת לעת כדי להיות גדול.
ו עיין בזה מדברי רבינו המובאים בקובץ מסורה כרך א (עמ׳ כד-כו) דרבינו זצ״ל הביא עוד כמה ראיות דיש לחלק בין מקרים דהרמב״ם מצריך שנים ויום אחד לבין מקרים דיש שיעור אחר דשנים.
הערות
Gemara
Peirush